שערי תורת בבל על משנה כלאים ג׳

1 פ"ג מ"א לא יטע ראש לפת בתוך הגבול וכו'.—פי' אין ראש הלפת זרע לפת ומשום שיש לו עלים גדולים הרבה משל לפת. אבל ענין "ראש הלפת" היינו ראש הלפת העבה שגדל בתוך הארץ וכדעת התוספות בחולין צט ב ד"ה בראשי לפתות, ושם הביאו ראיה לזה מסנהדרין יט סע"ב: שנעשה בשרו כראשי לפתות ועי' עוד ביצה כה ב. וביאור זה כאן, שזרע הלפת מותר לזרוע אף בתוך הגבול, אבל ראש הלפת אסור מפני שהוא עב וממלא את הגבול, ומתוך זה מתפזר ומתפשט העפר והגבול נפחת מטפח, והוא כממעט בידיו את הגבול בשעת נטיעתו מה שאין כן אם זורע זרע הלפת אף שאח"כ הוא נעשה לראש לפת ומפחית את הטפח אין בכך כלום. ולשון "יטע" מוכיח כפירוש זה וכענין ששנינו במעשרות פ"ה מ"ב: העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע. ונראה דראש לפת לאו דוקא דה"ה ראשי שומין ובצלין אסור אלא שהתנא תפס דבר הרגיל, שהיה דרכן לנטוע ראשי לפתות בתוך הגבולים ודברו חכמים בהווה.